<h1>שו"ת הרשב"א מיוחסות סימן קפ"א</h1>
<h2>דף צה.</h2>
שאלה ערבים עלי דברי דודים, מכל מיני מגדים, בהם אשתעשע ואתעדן והם לי למסעדים, יקרו לי מכתם פז ובעיני נחמדים, ומהם תקות אנוש בימים יכלו באפס תקוה, רק להחזיק בנר מצוה, ותורה ומצוה היא שעמדה לאבותינו ולנו עת ישכבון בין שפתים, ואתה החכם אלוף ריחך נודף כבשמים ראש מאז אהבתך מרחפת על פני, ואור בהיר יאיר לנגד עיני, וזה חסדך אשר תעשה עמדי להודיעני תמיד שלומכם אשר לכם יתחדש בתורה ואטעם אף אני במנעמיך. החכם הנכבד אמרת עם הספר, כי מעשה היה בארץ השר מן ריימי' באל"ה, ששחטו שלשה כבשים והכשירם הטבח וכל אחד מהם העלו הגוים למגדל מיד שנבדקו זה אחר זה, ולא נשאר אצל היהודים אלא שלש הריאות ומקצת מן הכבש השלישי, ואחר כך נמצא סרכא באחת. שאלת להעמידך על דעתי. תשובה לא ידעתי על מה באה השאלה, אם על רוב הנפרש או על מיעוט הנשאר. גם אתה החכם לא פירשת אם העלום למגדל אחר שנתערבו, או אם הכוונה לומר העלום בזה אחר זה אחר שחיטה ובדיקה. וחזרתי על כל הצדדים. שאם נתערבו השלשה כבשים תחלה קודם פרישתם, נראה שהם בטלים, ואין לנו לאסור אותה מדין חתיכה הראויה להתכבד כיון שהן שלמים. והראיה מדאמר בסוף [פרק] התערובות [ע' ע"ב] כל הזבחים שנתערב בהם שור הנסקל או אחת מחטאות המתות כולן ימותו, ואקשינן עלה בגמרא [ע"ג ע"ב] ונכבשינהו כי היכי דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש גזירה שמא יבא ליקח מן הקבוע, ולבטיל ברובא, בעלי חיים חשיבי ולא בטלי, משמע הא לאחר מיתה בטלי כדין יבש ביבש דבטיל חד בתרי. וכן היה מעשה בפני הר"ר שלמה ממונפליירא, שנתערבה בהמה שנטרפה בסרכא עם שתי בהמות של היתר אחר שחיטה והתירו. וחתיכה הראויה להתכבד רבו הפירושים, ואין צורך לנדון שלפנינו. ובהמה שלמה לדברי הכל אינה נקראת ראויה להתכבד, אלא חתיכה בינונית לא גדולה שבגדולות ולא קטנה שבקטנות. ואין לגזור שמא יקח מן הקבוע, דכיון דנתבטלו לא שייך למימר כן. והראיה מדאמר לבטיל ברובא בעלי חיים חשיבי ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע, ואחר כך אמר ונכבשינהו כי היכי דניידי ואימא כל דפריש מרובא פריש גזירה שמא יבא ליקח מן הקבוע, זהו [לפי] שהם בעלי חיים ולא נתבטלו, וכ"ש לר"י ז"ל שתירץ דיש הפרש בין היכא שניכר ונודע האיסור במקומו להיכא שאין נודע וניכר. ובזה יצא (לנו) [לו] תירוץ למה שהקשו בתוספות מהא דאמר [פסחים ט' ע"ב] תשעה צבורים של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן מהי שקל היינו תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה פירש ואתא עכבר ושקל היינו סיפא ובנמצא הלך אחר הרוב, ולא גזרו דילמא אתי לקח מן הקבוע. וכן דעת רבינו שמשון ז"ל. ויש לו סמך מההיא [ע"ד ע"א] דטבעת עבודה זרה שנפלה במאה טבעות וכן בכוס של עבודה זרה. אבל אין כן דעתי דכל שפירש ולא גזרו שמא יקח מן הקבוע, אבל לכבוש ביד אסור, וכן כתוב בשאלתות דרב אחאי בסדר ויקרא [שאילתא ס"ז]. אבל (כבשום לפנינו) [פירש שלא בפנינו] או שנתפזרו כולן אפילו בפנינו כבר נתבטל קביעותו. ודוקא כשפירש קודם שנודע הטריפות במקומו דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, אבל אסור ליקח אחר שנודע האיסור והראיה ההיא דתשע חנויות [פסחים ט' ע"ב]. וא"ת לדעת ר"י ז"ל דאמר דאינו נקרא קבוע אלא הניכר במקומו, אם כן תקשה ליה הא דאמר פרק התערובות [ע"ג ע"א] רב אשי אמר אפילו תימא רבנן בעלי חיים חשיבי ולא בטילי ולמשוך חד מינייהו וליקרוב ולימא כל דפריש מרובא פריש, ואקשינן נמשוך הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, לא היא דכלפי מה שאמר בעלי חיים חשיבי ולא בטלי הוה ליה [כעין] איסור קבוע (לעין) ומיתסר לאמשוכי ממקום קביעתו, דכיון דאיכא ודאי איסור בינייהו לא אמרינן בהא כל דפריש מרובא פריש. וזה מוכרח, שאם נפשך לדון בתערובת דין קבוע היאך נמצא ביטול האיסורים, ובטלה דין ביטול רוב דאורייתא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ורבינו תם ז"ל כתב דגזירה שמא יקח מן הקבוע אינו אלא בקדשים ומשום חומרא דקדשים, אבל בחולין לא גזרינן ואפילו לא כבשינהו שרי. וההיא דטבעת (פירוש) [פירש] דלכולי עלמא אסורה משום דלא שייך בהו לכבשינהו דניידי. ומיהו הא קשה לי דהא אסיקנא לעיל [ע"א ע"א] דמתניתא משום איסורא לגבוה לא איצטריך דאמרינן אמר רב אשי אמריתה לשמעתה קמיה דרבי זירא וכו' ומסקנא דלגבוה לא איצטריך, אלמא להדיוט נמי אסור ולא אמר כל דפריש מרובא פריש, ואילו אית להו תקנתא בכבישה אמאי קתני ימותו איברא לא הוה שתיק תלמודא מהדין תקנתא ולימא בהדיא (ונכבשינהו) [דנכבשינהו] ונימא כל דפריש מרובא פריש. ועדיין יש להתיר אם נתערבו יחד אחר שפירשו רובן, מדאמרינן פרק התערובות טבעת של עבודה זרה שנפלה למאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן. מיהו בנדון שלפנינו כיון שלא נשאר במקולין אלא חתיכה אחת או כבש אחד אין להתיר, ממה שהשיב [ע"ד ע"א] רבה לרב נחמן ממתניתין דכל הזבחים שנתערבו בהם שור הנסקל או חטאות המתות ימותו כולן, אמר ליה רב דאמר כרבי אליעזר דאמר קרב אחד מהם הותרו כולם, ואקשינן והא אמר רבי אלעזר לא התיר רבי אליעזר אלא שנים שנים אבל חד חד לא, והשיבו ר' ירמיה [ע"ז ע"ב] וחכמים אומרים אפילו קרבו כולם חוץ מאחד מהם יצא לבית השריפה, כלומר מדברי חכמים נשמע לרבי אליעזר דיקרב ואף על פי שאין כאן אלא אחד, ואמר ליה רבי יעקב לרבי ירמיה בר תחליפא אסברה לך מאי אחד זוג אחד, פירוש שנשאר זוג אחד, אבל אפילו לרבי אליעזר לא סגי בחדא [ו]לעולם בעינן שישאר שנים, וכן נראה דעת רש"י ז"ל. אמנם הר"ם ז"ל פירש לא אמר רבי אליעזר [אלא] שנים שנים כשקרב שנים שנים, דכיון שכן תלינן בזו דבדידהו הוה ההוא איסורא בין שעשאן בבת אחת בין שעשאן בזה אחר זה, אבל כשלא קרב אלא אחד לא תלינן. ולפי זה הפירוש לא נמצא ידינו ליישב אתקפתא דאתקיף ר' ירמיה עליה דרבי אלעזר. ואפילו פירש כולן מקצתה לצד אחד ומקצתה לצד אחר המועטים מותרין, מדקאמר [ע"ד ע"א] פירשו ארבעים לצד אחד למקום אחר מותרים דאמרינן אסורה לגו רובה אשתאר. ואין לחלק דוקא כשהמה נתערבו ברובה אבל בפני עצמן אסורים, דכיון דאין כאן ודאי טריפה אלא ספק, ובכל אחד נוכל לומר אין זה אותו שנפל [בו הספק] ואם תמצא לומר זהו איכא למימר שמא כשר הוא. וכן דעת רבינו תם ז"ל בפ"ק דביצה [ג' ע"ב]. אפילו לדעת ר"י שכתב שלא אמרו כן אלא בספק הבא מכח שתי התערובות כגון מרבוא לרבוא, אפילו הכי [היכא] דכולן נתפזרו בכולן המעטים שפירשו לצד אחד אנו אומרין בהם כל דפריש מרובא פריש ואיסורא לגו רובא דנייד אשתאר. וזהו דעת רב אחאי בסדר ויקרא [שאילתא ס"ז], אלו מערב ספק דרוסה אפילו ברובא כולן אסורות, ואי בריר כולהון לחדא דוכתא ומיעוטא לחדא דוכתא אמרינן איסורא (בחד) [בהך] רובא איתא והנך מיעוטי שריין, ודוקא בספק טריפה. ואין נראה כן מן הגמרא דאפילו בודאי טריפה נראה שהדין כך. ודוקא דנדו כולן, אבל מה שנשאר כנדון שלפנינו שלא פירש ונולד הספק במקולין קודם שפירש אסור. אלא דקשה לי קצת מדאמר אלא אימא פירשו ארבעים למקום אחר אין אוסרות פירוש תערובתן, ומשמע דהן עצמן אסורות, ומה שאין אוסרות טעמא איכא, דכל אחת מאותן שנתערבו (ד)הם ספק ספיקא [אבל הן עצמן אסורות] אלא אם כן פירשו שלא בפניו דאמרינן כל דפריש מרובא פריש או שנתפזרו כולן, והיינו דאמר כי אמריתה קמיה דשמואל [אמר לו הנח לע"ז שספיקא וספק ספיקא אסורה] כלומר מאי דאמרת משום ספק ספיקא שרי אינה (כספק) [דספק] ספיקא עבודה זרה אסור, אלמא טעמא דרב משום ספק ספיקא אבל הן עצמן אסורות. וכן מוכחא הך דרב הושעיא [ע"ד ע"ב] דאמר אפילו נפתחו מאה מהן החמשים אסורות ולא אמרינן איסורא ברובא איתא. אכן אם לקח אחד מן המקולין מקצת הכבש הנשאר ונשאר ברוב של היתר הכל מותר, והראיה מטבעות עבודה זרה [שנפלה] למאה טבעות, וכן כוס של עבודה זרה שנפל לאוצר מלא כוסות, ואף על פי שלקח אחר שנולד הספק במקולין, והראיות מכריעות. אכן אם לא נתערבו כלל אלא שהעלום למגדל טרם שנתערבו, כולם אסורים דאין כאן רוב ולא שייך בהם ביטול. ודין ביטול נחלק לג' פנים, הא' שנתערב האיסור עם ההיתר בודאי עודנו שם וביטולו מצד שיעורו, הב' שלא נתערב גוף האיסור עם ההיתר אלא מצד המקום, הג' בספק אם נתערב בזה או בזה שנמצא שניהם בספק גוף התערובת, והדברים ארוכים ואין כאן מקומן.
